‪Google+‬‏ תל-אביב וזכרו של הרצל

ד"ר הרצל חי - תל-אביב וזכרו של הרצל

"אם תרצו ואם לא תרצו,
תל-אביב אינה אגדה"
(מאיר דיזנגוף)
 
 
בקיץ 1909, חמש שנים לאחר מותו של בנימין זאב הרצל, ניצבו הבתים הראשונים של שכונת 'אחוזת בית'. קשר הדוק נרקם בין השכונה, שהפכה לימים לעיר העברית הראשונה - תל-אביב, לזכרו של הרצל.
 
הרצל והקמת תל-אביב
 
עקיבא אריה וייס סיפר בזיכרונותיו כי הגה את הרעיון להקים עיר עברית בהשפעת הידיעה על מות הרצל בקיץ 1904. וייס הציע לייסד חברה שתיקרא 'ד"ר הרצל חי', ובה עשרת אלפים חברים, שיפעלו למימוש חזונו:  
      
"עלינו להחיות את רוחו של הרצל, עלינו לעשותו סמל של תחיית עם ישראל... יש לחדש את העבודה ולהתכוון למטרות שהציב הד"ר הרצל ולבנות ברוח זאת בארץ-ישראל את האלט-ניי-לאנד, את תל-אביב."
                                                                                                                          
המטרה הראשונה של החברה היתה הקמת עיר עברית ברוח חזונו של הרצל, בספרו 'אלטנוילנד'. העיר נועדה לתת דחיפה להתפתחות הבנייה, המסחר והתעשייה בארץ.

ביולי 1906 עלה עקיבא אריה וייס לארץ עם משפחתו. באותו ערב השתתף בישיבה בקלוב 'ישורון' ביפו, בה הציע בפני הנאספים לייסד אגודה לבניין בתים ביפו. וייס לא היה היחיד שהציע להקים שכונה מודרנית ליד יפו, אך הוא היה הראשון שהביא להגשמת הרעיון ולהקמת פרבר הגנים 'אחוזת-בית'.
 
החל מקיץ 1909, הוצעו שמות עבור השכונה 'אחוזת בית' בישיבות הוועד ובאסיפות הכלליות. שיינקין הציע את השם 'תל-אביב', על פי השם שהעניק נחום סוקולוב לתרגומו העברי לספר 'אלטנוילנד'. וייס התנגד להצעה זו, מחשש שהשלטונות התורכיים לא יסכימו, והציע את 'יפו-החדשה' (כנראה בהשפעת ניו-יורק).

ההצעה 'הרצליה' עוררה התנגדות היות והגימנסיה העברית כבר נקראה בשם זה. האדון עוזרקובסקי העלה נימוק נוסף: "הרצליה אינה מצלצלת לאוזן העברית". מנחם גילוץ העיר כי בעבר היו לעם גיבורים ושמותיהם נשארו לדורות והיו לעבריים, וגם שם הרצל יישאר עברי. הד"ר מוסינזון ציין כי ראוי שלמושבה יהיה שם עברי:
 
"...והשם 'תל-אביב' גם קשור עם שמו של הרצל וגם נותן סיפוק לאוזננו העברית."
 
באסיפה הכללית האחרונה של חברת 'אחוזת-בית', בי"ג אייר תר"ע (מאי 1910), זכה השם 'תל-אביב' ברוב דעות בהצבעה (25 קולות), והתקבל במחיאות כפיים סוערות.
 
בשנת 1910 הוחלט לקרוא לרחוב הראשי בשכונה, שבקצהו ניצבה הגימנסיה 'הרצליה', על שם הרצל. היה זה הרחוב הראשון בארץ-ישראל שנקרא על שם המנהיג הלאומי. על כך העיר פרופ' יוסף קלאוזנר בביקורו בתל-אביב בשנת 1913:
 
"... והרי דווקא על שם הרצל, שלא היה מצדד גדול בזכותה של הקולטורה העברית ואף לא פלשתיני גמור, כידוע, נקראת הגימנסיה העברית ביפו בשם 'הרצליה'. "בשכבר הימים הכל נשכח"..."
 
הרצל תיאר ברומן האוטופי 'אלטנוילנד', כינון ערים מודרניות במדינה שתוקם בארץ-ישראל. 'אחוזת-בית' נבנתה בהשפעת הרעיונות האורבניים המודרניים של תנועת 'עיר הגנים' באירופה. רוב המייסדים דווקא התנגדו להכנסת מסחר לשכונה, ואילו וייס ראה בדמיונו את תל-אביב כ"ניו-יורק הארץ-ישראלית".

כבר בשנות העשרים הפך רחוב הרצל למרכז הכלכלי של תל-אביב - "כעין 'הסיטי' של תל-אביב". בשם לחצי הפיתוח והיותו של הרחוב ציר תנועה מרכזי הוחלט בשנת 1940 להמשיך את הרחוב עד לים ולהרוס את הגימנסיה. בסוף שנות החמישים התוכנית מומשה, ובמקומה של הגימנסיה 'הרצליה' הוקם מגדל שלום.
 
ההצעה להעלות את עצמות הרצל לתל-אביב

בעיר העברית הראשונה התממשו חלקים מחזונו של הרצל על העיר היהודית העתידית. תל-אביב היתה ליישוב היהודי הגדול ביותר בארץ והמרכז התרבותי, הכלכלי, החברתי של כל היישוב. לעיר היה אופי מודרני וצביון עברי, והמרחב העירוני שלה נוהל בידי תושביה היהודים. נראה שייחודיות זו עמדה ברקע הצעתו של ראש העיר מאיר דיזנגוף להעלות את עצמות הרצל לתל-אביב
בראשית שנות ה-30.
בשנות ה-20 הוחלט בקונגרסים הציונים לזרז את מילוי צוואתו של הרצל:

 
"רצוני להיקבר בארון מתכת בקבר אבי ולשכב שם, עד שעם ישראל יעלה את  עצמותי; לשם יעלו גם את ארון אבי, ארון אחותי פאולינה... וארונות בני  משפחתי (אמי ובני) שימותו לפני העלאת ארוני לארץ-ישראל..." 
 
בהנהגה הציונית עצמה היו חילוקי דעות לגבי מקום קבורתו בארץ-ישראל. חלק    מהמנהיגים טענו כי ירושלים "עיר הקודש ועיר הבירה היא הראשונה שיש לה הזכות לכך". 
סוקולוב, קרמניצקי ואחרים טענו כי הרצל הביע רצונו בפני וולפסון להיקבר בהר הכרמל בסקירה על דבר העברת עצמות הרצל לארץ-ישראל משנת 1934 נכתב שמסורת היתה שגורה בתנועה הציונית כי הרצל עצמו בעומדו על הר הכרמל הביע  רצונו להיקבר באדמת הכרמל.                                                                      

קבר הרצל בווינה, בול קק"ל

אף שהרצל חזה עתיד גדול לחיפה הוא לא ביקר מעולם בכרמל ובחיפה. אוסישקין טען כי הרצל לא הצביע אי פעם על מקום מפורש, ועל כן יש לקבור את הרצל במערת ניקנור על הר הצופים, ליד קיברו של פינסקר.   

דיזנגוף קיווה שהעלאת עצמותיו של הרצל יעורר את התנועה הציונית מתרדמתה. הוא חשש שעד ההכרעה בעניין ישתנו התנאים הפוליטיים והמדיניים ולא יהיה ניתן להוציאה לפועל. הוא סבר שקבורת הרצל בירושלים או בחיפה עלולה היתה לעורר התנגדות מצד הערבים והממשלה, וגורל הקבר בערים אלו עלול היה להיות כגורלו של ארז הרצל במוצא.

באוקטובר 1932 כתב דיזנגוף תזכיר מפורט להנהלה הציונית בירושלים, בו הציע להעביר את עצמות הרצל מוינה לטריאסט ומשם לאלכסנדריה. מאלכסנדריה יובא הארון בקרון רכבת מיוחד לתל-אביב. לטענתו, בתל-אביב יהיה ניתן להסדיר את הקבורה ללא התערבות חיצונית. בתל-אביב


"נבנה בית קטן ארעי ... ופה יישמר הארון עד אשר תחליט ההנהלה הציונית שהגיע המועד להעבירו למקום אחר, ואנחנו נתחייב באופן רשמי וחגיגי למסור את הארון בכל עת שיידרש."

הוא הציע לא לקבור את הרצל בבית קברות רגיל אלא על גבעה קטנה "על שפת הים.... שממנה תשקיף המציבה על פני הים התיכון."

ידידיו ומקורביו של האצל הקימו בווינה את 'ועד הרצל' למען העברת עצמות הרצל לארץ-ישראל, בראשות יוהן קרמניצקי. חברי הוועד קיבלו את הצעת דיזנגוף.

שני מכשולים עמדו לפני המעשה. האחד היה התנגדותה של טרודה בתו של הרצל, שביקשה להמשיך ולהשתטח על קברו בוינה. השני היה התנאי שהציב הרצל בצוואתו להעלות יחד עם עצמותיו את עצמות ילדיו, שנקברו בבורדו. בינואר 1933 כתב  קרמניצקי לדיזנגוף על החלטת הוועד לדחות לעת עתה את כל העניין.


דיזנגוף העלה שוב את הרעיון בהשפעת עליית היטלר לשלטון בגרמניה והתחזקות האנטישמיות בווינה. התעורר חשש שייאסר על יהודים להגיע אל קברו של הרצל. שוב הדגיש כי תל-אביב היא העיר היחידה בארץ בה ניתן לקבור את הרצל:

"בנוגע לתל-אביב, שכולה עיר עברית, לא יעיז איש משונאינו לחרוץ לשונם, ועל תל-אביב לא תאסור גם הממשלה איסור ליתן בה מנוחה לעצמות המנהיג, יוצר הציונות. וכל תושבי תל-אביב יהיו משמרת תמיד לקבר הגדול והקדוש..."
ולמרות שנוסדה אחרי מותו של הרצל יש לה הזכות לדרוש זאת כי:

"בה נתקיים ראשונה חזונו הגדול על ערים עבריות, העומדות ברשות עצמן, וגם על שם יצירתו הספרותית הגדולה היא נקראת."

דיזנגוף ניסה ביוזמה זו לקשור סמל לאומי ומורשת היסטורית לתל-אביב הצעירה חסרת היסטוריה עתיקת שנים. אוסישקין זלזל בהצעה של דיזנגוף, והסיר את המועמדות של תל-אביב. גם בן-גוריון התנגד לקבור את הרצל בתל-אביב. נראה שההתנגדות ההעזה והשתנות המצב הפוליטי גרמו לדחיית הרעיון.
           

 
"הרעיונות עושים את המציבות לנצחיות" - מכון הרצל בתל-אביב
 
ניסיון נוסף לקשור בין זכרו של הרצל לתל-אביב היה בתוכנית להקים בעיר את מכון הרצל. בעניין זה כתב הרצל ביומנו ב-7 ביוני 1895, לאחר שניצב מול מצבת גמבטה בפריז:

"תקוותי שהיהודים יקימו לי פעם מציבה ביותר טוב טעם."

הפסל והמהנדס פליקס וייס יזם הקמה של מצבה להרצל בארץ-ישראל. המהנדס ד"ר יונס מונד הציעה להקים מכון על שם הרצל בארץ כדי להחיות את חקר הרצל. מכון הרצל נועד להיות הפנתיאון הספרותי של הציונות: לאצור ולשמר בתוכו את הארכיונים של הרצל, ידידיו, תומכיו ומתנגדיו למטרת מחקר.

תוכנית המכון שתכננו וייס וד"ר מונד, כללה בנין שטוח עם מגדל צמוד, ועליו ניצב פסל ענקי של הרצל. המכון נועד לקום על שפת הים בתל-אביב, ולהיראות מהים ומהיבשה. בצד הפונה אל הים היתה אמורה להיחקק צוואת הרצל לעם היהודי:


"הקימו לכם מדינה כזו שגם הגר הגר בתוככם ירגיש את עצמו בטוב"

המבנה תוכנן כסמל וכמונומנט בנוף של תל-אביב, כמו פסל החירות בניו-יורק המקדם את פני המהגרים והתיירים לארצות-הברית:

"לאניות המתקרבות לחוף צריך להופיע כסמל הראשון של המולדת העברית: בית הרעיון... כאותו סמל החופש בניו-יורק [בנוסח אנגלי מצויין פסל החירות] יברך מכון הרצל את היהודי השב לארצו וכן היהודי התייר והנוכרי. כל הבניין המונומנטלי הזה מסמל את רעיון החופש והסבלנות שהכריזו הרצל"

באדריכלות המבנה התגלמו רעיונות של הרצל ודימויים בהם השתמש, שנלקחו מתחום האדריכלות. הרצל קרא לא לחקות את פריס ופירנצה, "אלא לחפש סגנון יהודי שיבטא את ההשתחררות ואת החירות. אולמות פתוחים ובהירים הנישאים על עמודים."

במבנה תוכנן אולם קונגרסים מואר מלמעלה, ובקצהו אולם עמודים פתוח, שאיפשר לצפות דרכו אל הים. בצד האחר של אולם העמודים היה בניין בן שתי קומות שנועדו לאולם ישיבות, לארכיון ולאולם תערוכות על הרצל והתנועה הציונית.

המגדל המתוכנן בקצה המבנה היה בגובה 14 מ'. רעיון המגדל נלקח מנאום שנשא הרצל על משפחת רוטשילד ובו השווה את רכושם הכולל הון ואשראי למגדל שגובה עם הזמן. הרצל חשש שמגדל זה יתמוטט, ולכן הצהיר כי הוא עצמו יבטיח את קיומו בכך שירחיב את שטח הבסיס של המגדל ויקנה לו יסודות מתאימים. הוא הביע רצונו "לשים את האור על פסגתו, האור המאיר למרחקים". וייס החליט להציב בקצה המגדל את פסלו של הרצל שכינה עצמו באחת ההזדמנויות "עבד האור".

מעל המגדל ניצב, כאמור, פסל של הרצל בגובה כ-13 מ', בלבוש "מעל לזמן". דמותו הצביעה לעם על המטרה: מבטו וזרועו מופנים כלפי ירושלים והיד מתרוממת לשבועה, בעוד היד השנייה מאחוריו מופנית אל הגולה - "מזהירה ומושכת ארצה". ניתן היה לעלות על המגדל עד למרגלות הפסל. הפסל היה אמור להפיל צילו על פנים המגדל. חלל זה תוכנן כ"דביר הרצל" - אולם זיכרון להרצל, ובו אמפיתיאטרון לאלף איש.

במשך שנה וחצי דיזנגוף גייס תומכים לרעיונות אלו מבין בכירי מכון הרצל בוינה, ידידיו של הרצל ובכירים בתנועה הציונית, אולם חלקם שינו דעתם בהשפעת אוסישקין. דיזנגוף קרא לגייס את דעת הקהל היהודית, מחשש שבשל ההתנגדות לבחירה בתל-אביב תאבד ההזדמנות להעלות את עצמות הרצל לארץ.

שער עת-מול שהוקדש להרצל ובו פורסם המאמר
 
באמצע 1934 הועלה עניין המציבה לדיון בישיבת הנהלת הסוכנות. פליקס וייס דיווח להנהלת הסוכנות ולהנהלת הוועד הלאומי כי הרעיון עורר הדים בעיתונות. בחוגים שונים הובעה התנגדות להקמת פסל בתל-אביב כדי לא להרגיז את החרדים. הסוכנות החליטה להקים את מכון הרצל בירושלים לשם יועברו גם עצמותיו. דיזנגוף, שצפה החלטה שכזו, לא יכל לנהל מלחמה זו לבדו ללא נוכחות חברי הוועד הוינאי של מכון הרצל, בשל מצב בריאותו ועיסוקיו הרבים.
 
ההתעוררות להעברת ארכיון הרצל לארץ, גרמה לכך ששלושה חודשים לפני כניסת היטלר לאוסטריה הועבר הארכיון לארץ. עצמות הרצל הועלו לירושלים להר הנושא את שמו, רק לאחר קום המדינה.

 
 
שתפו ב
 
תגובות הוסף תגובה הוסף תגובה


תפריט דף הבית טלפוןפייסבוק