‪Google+‬‏ על האישה שמאחורי הכיכר

צינה דיזנגוף - גברת העיר הראשונה

צינה פגשה במאיר דיזנגוף בעת שירותו הצבאי בז'יטומיר, בנשפים אליהם אחיה של צינה - תלמידת הגימנסיה היו מביאים כדי שתשיר שירי עם רוסיים. היא היתה אז בת 11 ודיזנגוף היה בן 21. הקשר ביניהם החל כידידות...

אחרי לא מעט מהמורות שעברו על דיזנגוף שבעטיים נאלץ גם לחזור לקישינב, העיר בה התגוררו הוריו, הוא הגיע למסקנה כי עליו ליטול חלק בתנועה הלאומית הציונית.  דיזנגוף קיבל את הצעת הברון רוטשילד ויצא לארץ-ישראל להקים מפעל לבקבוקי זכוכית בטנטורה ("המזגגה" בנחשולים). אחר זמן שב לרוסיה כי הבין שעליו להכשיר צעירים יהודים לעבודה זו טרם הגעתם לארץ – ואחד המקומות לכך היה ז'יטומיר.

כך שב ופגש בצינה, אחרי חמש שנים שלא התראו, והיא עתה – "עלמה הדורה בת עשרים". צינה נלאתה בינתיים מהפעילות הפוליטית-חברתית בקרב העם הרוסי ואף חוותה השפלה אנטישמית בגימנסיה. הציע לה דיזנגוף ללכת אחריו:

 "ואם הנך אוהבת אותי ושאיפת נפשי קרובה גם לנפשך, בואי עמדי לארץ-ישראל. היי לי לאישה וחלק כחלק נחלק את שמחת   החיים והייסורים". "עמך אלך עד לקצות תבל", היתה תשובתה בקצרה, בלי לחשוב הרבה".

הם נישאו בדרכם לארץ באלכסנדריה בשנת 1893. עד מהרה השתלבה צינה במפעלותיו של מאיר דיזנגוף. למרות תנאי החיים הקשים והסביבה הזרה היא הסתגלה אליה במהירות ללא תואנות. היא חברה לסביבתם של האנשים הפשוטים וההגונים בעם ולא חיבבה את פקידי הברון שעימם שמר דיזנגוף על קשרים הדוקים במסגרת תפקידו.


צינה חלתה בקדחת ולאחר שהתברר שהיא בהריון נשלחה בהמלצת הרופאים לפריס. תינוקת נולדה לזוג אך היא נפטרה בגיל חודשיים. הם שבו לטנטורה אך בית החרושת כשל והם עזבו לאירופה, ובסופו של דבר השתקעו באודיסה, במרכז התרבות העברית אז. צינה היתה מהפעילות החברתיות הציוניות המרכזיות בעיר והחלה ללמד בבית ספר יהודי לנערות.

בשנת 1905 עלו שוב לארץ והשתקעו ביפו. צינה הפכה את ביתם לבית ועד ולמרכז היישוב העברי ביפו. היא נמנתה על צוות המורים בבית הספר לבנות - בית הספר העברי של חובבי ציון. עם ההכנות לבניית תל-אביב הפכה צינה שותפה לבוני העיר, אליה היתה קשורה בכל נימי נפשה ו"עוקבת יום יום את כל המתרחש ומתהווה בבניין תל-אביב", היא ביקרה את הניקיון ודאגה לחזות הירוקה של השכונה.

במלחמת העולם הראשונה, בתקופת הסבל הקשה ליישוב כולו תחת עול התורכים, כאשר היה דיזנגוף למנהיג היישוב וחייו עמדו לא פעם בסכנה, ובשלהי המלחמה נאלצו להיפרד עת נותרה בפתח-תקווה ומאיר דיזנגוף נע ונד בין הגולים בין חיפה, לדמשק ולקושטא. צינה חרדה לבעלה, אך כפי שתיאר העיתונאי אורי קיסרי:

"היא ידעה כי הוא מקריב את חייו על ענייני הכלל... והיא [...] נתכנסה בפינתה למען לא תפריע לו, עשתה עצמה [...] יותר נמחית ומתבטלת בפני ה"אהבה" השנייה, האחרת, שדלקה בליבו של הגבר: אהבת הארץ והאומה". 

צינה נודעה גם בהפיכת סלון ביתם של בני הזוג דיזנגוף למרכז החברתי והתרבותי של השכונה תל-אביב. מדי שישי, שבת וחג, היו מתכנסים אל הסלון אנשי מעשה, עסקנים ואנשי רוח. צינה היא זו שהשרתה על המקום ועל הנוכחים אווירה נעימה ומלאת תקווה, ובאווירה זו נערכו הכנות שונות והוחלטו החלטות חשובות.
בעיתון 'הארץ' נכתב לאחר מותה:

"גבירתנו היתה. היא עמדה על עריסתה של תל-אביב ועל עריסת בניין הארץ המתחדש, [...]
אך [...] היתה ראויה להיות גברת של מדינה, כי היתה בה מן המלכותיות, מלכותיות השולטת לא בחוקים ודקרטים, אלא ברוך ובנועם, באהבה ובפשטות, ביפי ההרגשה ובדקות הטעם הטוב. כולה אמרה כבוד ויקר, חסד ורחמים".

בצניעותה ובהתמסרותה לענייני תל-אביב שמשה דגם, לדברי דיזנגוף, "לברוא את הגרעין הבריא של האזרחיות התל-אביביות".

 
תגובות


תפריט דף הבית טלפוןפייסבוק