‪Google+‬‏ רומנטיקה תל-אביבית סיפור אהבתם של בני המשפחות הוז גולומב ושרתוק

רומנטיקה תל-אביבית סיפור אהבתם של בני המשפחות הוז גולומב ושרתוק

"את אהבתי, רחבה מני ים, חופי החיים לא יכילו" (ליאוניד אנדרייב)
רומנטיקה תל-אביבית סיפור אהבותיהם של בני משפחות שרתוק, הוז וגולומב

דירת משפחת שרתוק שכנה בבית גרשון חנוך ברחוב הרצל פינת יהודה הלוי. הבית של הביל"ויי יעקב שרתוק ואשתו פאניה, הסתמן בתל-אביב הקטנה כמרכזם של הגימנזיסטים מהגימנסיה 'הרצליה'. הדבר היה נכון בעיקר לגבי בני המחזור הראשון של הגימנסיה עליהם נמנו שניים מילדי המשפחה - משה ורבקה. ובמקום שבו יש צעירים גועשים ההורמונים...

אף כי סיבות רבות משכו את הצעירים אל הבית, עבור שלושה מהגברברים הצעירים היתה זו רבקה.
בערבי הקיץ היתה רבקה, הבכורה בילדי המשפחה, פורטת על הפסנתר וצלילי נגינתה הרומנטית נשתפכו מחלונות הבית הפתוחים אל עבר הרחובות והחולות. פאניה אם המשפחה היתה מזמינה גם את הנערים הצעירים יותר שהאזינו מחוץ לבית ובעיקר תהו מי מהגימנזיסטים נמצא בתוכו.


רבקה ומשה שרתוק
צילום: אברהם סוסקין
באדיבות העמותה למורשת משה שרת

דוד הכהן בנו של מרדכי הכהן, שגדל בשכנות תיאר את הבית:

"שם היה מכונס 'טרסט המוחות'. שם היו הנערים המבוגרים...
אלה היו מוכשרים בלימודים, אך גם עליזים ושופעי חיים.
תלמידים לדוגמה, תפארת המורים [...]
מתפלספים בתורות הופכות עולם וטווים את חוטי החיים החלוציים לעתיד".


ל'טרסט מוחות' זה השתייכו גם דוב הוז, אליהו גולמוב ומשה כרמי.

רבקה עזבה את הגימנסיה כדי להקדיש עצמה ללימוד נגינת הפסנתר אך שמרה על קשרי הידידות עם הגימנזיסטים. שלושה גימנזיסטים התחרו על ליבה של רבקה: משה כרמי, דב הוז ואליהו גולומב. אליהו שעמו קשרה קשרי ידידות עמוקים נדמה למתחריו כי רבקה מבכרת אותו עליהם וכי הוא ראוי לה מהם.

 אך רבקה הייתה אהבתו הגדולה של דב הוז, ויומניו גדושים בתיאורים אודותיה. מאחר ולא הזדהה עם אופי ההתבטאות הבוטה לא פעם של חבריו מהגימנסיה בענייני רומנטיקה ומין לא מיהר בהתחלה להודות באהבתו אליה ולאחר מכן חשף את העניין רק בסתרי יומנו.

וכך כתב בראשית תרע"ג, בשנת לימודיו האחרונה בגימנסיה:
"... יש שמלבי לא סר למשך שעות מספר רעיון אחד שתפסני כולי,
המחשבה על דבר רבקה.
יש ששעות שלמות --- הייתי שוכב במטה ומהרהר בה.
יש שיצור חביב זה תפסני בכל נימי נפשי ובכל ישותי.
זכורני: אחרי הנשף של המתעמלים --- הלכתי אחריה. השגתיה וממרחק של איזה צעדים התבוננתי בה.
ושבתי הביתה.
די לי.
במוצאי שמחת תורה --- רקדתי איתה. מעולם נדמה לי לא הרגשתי עונג יותר גדול. אחזתי בידה ונעם, נעם לי מאד ---
בתוך המון מחשבותיי זו היא היותר מעסיקה אותי. היותר מלבבת אותי --- אסור לגלות הכל החוצה.

זוהי שיטתי: כל מה שאדם חושב צריך לדעת הוא עצמו לפעמים האנשים האהובים עליו, היומן ודי. --- לעולם לא ארמוז לרבקה שאני אוהבה --- רואה אני אותה מרחוק – די לי. היא אינה צריכה לדעת כלום".
(כ"ז תשרי, תרע"ג)

כשמלאו לדב 19 כתב חשבון נפש רגשני ביומנו:

"שלשום מלאו לי י"ט שנה. היום עבר ככל ימות השנה. לעת ערב הביאה לי רבקה מזכרת. את 'שירי יהודה הלוי' [...] הדבר היה פתאומי בשבילי [...] [דב לא הבחין שאחותה עדה ביקרה אצלו כדי לבדוק האם יש לו את הספר] התהלכנו בשדרות בנימין [שדרות רוטשילד].
חפצתי להתחיל לדבר ולא יכולתי, [...]
אך מה שהרגשתי ביותר זה דפיקות ליבי וליבה. חפצתי לעשות דבר ולא ידעתי מה. [...] והלב המה והמה [...]

הגיע הזמן להיפרד, איך ניפרד? [...] נפרדנו באין אמר ודברים.
רק בשתי ידי לחצתי את ידיה ואלך".


כשיוצאים דב ואליהו לאחר סיום לימודיהם לדגניה כותבת רבקה מכתב לשניהם יחד ומגלה את געגועיה אך לא למי נתון ליבה.
בסופו של דבר רבקה השיבה לדב אהבה, לאחר שהבהירה לאליהו שהיחסים ביניהם הם בגדר ידידות בלבד. ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה וגיוסו של דב לצבא התורכי כתבה לו:

"בשעה קשה זו הנני באה להוסיף מבוכה על מבוכותיך.
לצערי לא אוכל לדחות יותר את הרגע הזה;

זוכר אתה באחד מנשפינו לפני כמה חודשים שלחתי אליך פתק בדברים אלו:
'ישנה נפש אחת מתפללת אליך באהבה'.
זה היה הפירעון הראשון לחובי ובי האשם אם לא קלע אל המטרה. הדברים המעורפלים האלה לא יכלו להגיד דבר ללבך. עברו כמה חודשים והמצב נשתנה.
אותה נפש שפיללה אליך באהבה גוועת היום באהבה אליך".

 
לאחר סיום המלחמה נישאו דב ורבקה בווינה בשנת 1921. אחרי טקס החופה יצאו לציין את המאורע החשוב בעלייה לבית הקברות לקברו של הרצל!!!

ואילו אליהו מצא את אהבתו אצל בת משפחה אחרת של משפחת שרת. ונפשו נקשרה בנפשה של עדה אחותם של משה ורבקה.

רבקה ועדה שרתוק
באדיבות העמותה למורשת משה שרת
במכתב שלא שלחה מווינה אליה יצאה גם עדה התכונה לכתוב לו:
"מהו יחסי אליך?
אתה יודע שלע הרבה אני עונה "לא יודעת" - - -אך דבר אחד ברור לי תמיד וכעת הולך ומתחזק בי.
אני יודעת שלא אוכל לעזוב אותך ולו גם רציתי בזאת בהחלט.

צל של מחשבה בלבד שבהיפרדך מעלי ירע לך כפי שאתה מתאר לי זאת תמיד, מעורר בי מיד החלטה ברורה להישאר איתך - - - לעולם".

כך נתחזקו הקשרים העבותים בין החברים בני המחזור הראשון של הגימנסיה 'הרצליה'.
 
רבקה ודב וביתם תרצה נהרגו בתאונת דרכים בסוף דצמבר 1940. במלאת שלושים למותם אמר האח והגיס משה שרתוק:
"פסוק אחד משיר רוסי היה אהוב על רבקה. הפסוק מובא ב"מעשה בשבעת התלויים" לליאוניד אנדרייב: "את אהבתי, רחבה מני ים, חופי החיים לא יכילו'. ואכן, חופי החיים היו צרים מהכיל אהבה זו. הפסוק נתקיים."

אליהו גולומב היהמלמייסדי ההגנה ומפקד ההגנה הראשון. גולומב נפטר בשנת 1945, ולאחר מותו נקרא על שמו שכונת יד אליהו בתל-אביב.
דב הוז היה סגן ראש עיריית תל-אביב, וממניחי היסודות לתעופה בארץ, דב נהרג עם בני משפחתו ב-1940. על שמו שדה התעופה דב בתל-אביב.
משה שרתוק היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ממנסחי מגילת העצמאות, שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וראש הממשלה השני.

מבוסס על:        
אהוביה מלכין, האקטביסיט
יוסי גולדברג, שולה וידריך ועירית עמית כהן, תל-אביב. עיר גלויה.
גרשון גרא, בית בתל-אביב

 


תפריט דף הבית טלפוןפייסבוק