בין גלות לגאולה: 100 שנים לתום השלטון העות'מאני ביפו

בשעה 10:00 בבוקר ה-16.11.1917 תמה תקופה קשה מאד בתולדות תל-אביב הצעירה, שנוסדה רק 8 שנים קודם, עת נכנסו ראשוני הרוכבים של רג'ימנט וולינגטון (Wellington Mounted Rifles Regiment), מהבריגדה הניו-זילנדית במסגרת הכוח הצבאי הבריטי לתוככי יפו.
כך באו אל קיצן של 400 שנות שלטון עות'מאני בחלק הדרומי של ארץ-ישראל.

החזית תתייצב בשבועות הבאים על קו שתי העוג'ות (בין הירקון לנחל ייט"ב בבקעה), בעוד שהעיר ירושלים נפלה לידי הכוחות הבריטיים ב-9 בדצמבר 1917, והיוותה מעין מתנת חג מולד ענקית לעולם הנוצרי.

החיילים הניו-זילנדים בדרכם ליפו מאזור ראשון לציון, רכבו בינות לפרדסים שהקיפו את העיר וקטפו תוך כדי רכיבה משלל תפוזי יפו הידועים ונהנו מסגולותיהם הרפואיות. הם כמעט ולא נתקלו בהתנגדות פרט לירי צלפים מועט. כפי שמתאר ערן תירוש התמזל מזלם של הניו-זילנדים שנכנסו למושבה הטמפלרית שרונה ומצאו מחסני יין מהגדולים בעולם וזה היה עבורם "נצחוננו הגדול ביותר", לפי עדויות אחד החיילים. עבור הלוחמים היו אלה יומיים של הפוגה. ב-17 בנובמבר נערך טקס הכניעה.


חיילי רג'ימנט וולנגיטון שותים תה חם שעונים על מגדל השעון ביפו, לאחר הכניסה לעיר, 16.11.1917
דרך אגב העמוד עליו יושבים, קיים עד היום באותו המיקום, אך משוקע ברצפה המוגבהת, חפשו אותו בביקור הבא שם

כשנכנסו הניו-זילנדים הם מוצאים ביפו רק כמה אלפים מתושביה של עיר הנמל - העיר ריקה כמעט מתושביה. בתל-אביב הם מוצאים רק קומץ של שומרים מקבוצת הנשארים, שאר אלפי תושבי תל-אביב נמצאו מעבר לקו החזית בעיקר בצפון הארץ. היתה זאת תוצאה של אחד האירועים הטראגיים החרוטים בתולדות תל-אביב הגירוש הגדול מתל-אביב בפסח תרע"ז (אפריל 1917).

היה זה ימים לא רבים לאחר שג'מאל פחה, מבכירי הממשל המרכזי בתורכיה ומפקדו הצבאי של מחוז סוריה הודיע לתושבי עזה (העיר השלישית בגודלה בארץ אז) כי בשל התקרבות הכוחות הבריטיים מכיוון חצי האי סיני וכיבוש חאן יונס, עליהם להתפנות מהעיר. מטרתו היתה להכשיר את שדה המערכה בין הצדדים ולהימנע מלחימה בתוך אוכלוסייה אזרחית, על פי היגיון צבאי, שהוכח בנסיונות הבריטיים הכושלים לכבוש את העיר. 
הידיעות על הפינוי של עזה הגיעו גם לאוזני תושבי תל-אביב, והחשש ריחף באוויר עד אשרהתקבלה ההוראה התורכית לפינוי יפו ותל-אביב מתושביהן. 
את ליל הסדר החליט מרדכי בן הלל הכהן לקיים בתל-אביב ההולכת ונעזבת, ובי"ז ניסן תרע"ז (9 באפריל 1917) היה אחרון הגולים שיצאו מתל-אביב (לפי דבריו) בעוד הסתיימו עבודות ההעמסה של חפצי הבית על העגלות, כתב ממקום משכנו האיריע בחיפה למחרת:

"עוד סבותי והקיפותי בפעם האחרונה את ביתי, ניגשתי אל הדלת ונשקתי את ספיו, וחרש התפללתי תפילה קצרה: השב ישראל לנויהם.
הדמות חנקוני, ודומם ומשמים עליתי על העגלה"
מרדכי בן הלל הכהן מלחמת העמים,י"ח ניסן (10.04)

היישוב היהודי שכנראה חשש יותר לגורלו לאור המדיניות כלפיו בשנות המלחמה הקודמות נטה למלא את הפקודה כלשונה.  היהודים יצאו לנדודיהם לעבר פתל תקווה וכפר סבא ומשם התפזרו בצפון הארץ בין היישובים למושבות העבריות, וחוו תקופה של סבל רב ורעב עד הכיבוש הבריטי  הערבים יצאו (כפי שגם עולה ממקורות יהודיים ומזכרונות בני התקופה) מיפו אל הכפרים הסמוכים ואל הפרדסים ושבו אל העיר בשבועות לאחר מכן.
כך מתאר זאת בן הלל הכהו:
"אולי טוב יותר ממנו עשו יתרהתושבים שאינם מבני ברית, שעליהם חלה [גם]... חובת היציאה [מיפו] שלא מיהרו לעזוב את העיר... עשרות מהם, אולי מאות יצאו - יצאו אל הפרדסים שלהם, הקרובים ליפו, יצאו אל הכפרים ולעומת שיצאו הם שבים.
לכן מוצאים הניו-זילנדים עיר עם כמה אלפי תושבים בלבד."


חיילי רג'ימנט וולינגטו ביפו, 16 בנובמבר 1917, מוזיאוון המלחמה האימפריאלי, ניו זילנד

בו ביום, ב-16 בנובמבר 1917 מגיעה הידיעה על כיבוש יפו אל מרדכי בן הלל הכהן היושב במקום גלותו בפתח-תקווה, והוא מנציחה ביומנו בצורה אינפורמטיבית:
"לפנות ערב באו מיפו והודיעו, שהאנגלים נכנסו אל העיר, אך שלושה רוכבים באו ויגשו אל הפוסתה [הדואר] והטלגרף, ואחר כך אל הסריה. ובכן יפו נכבשה" 
מרדכי בן הלל הכהן מלחמת העמים, א' כסלו (16.11)
ועוד הוא מוסיף בתארו את התרגשות התימנים במושבה מהגעת חיילי הצבא הבריטי על חמורים לבנים בקוראם: "הנה משיח הולך!"

 בקרב גולי תל-אביב בפתח תקוה עלתה השאלה שעולה מיד היא האם לחזור לתל-אביב או להמתין עוד מעט עד להתייצבות החזית. בסופו של דבר החליטו גולי תל-אביב בפתח תקווה לחזור ולמהר והלחזיר את החיים השיגרתיים לשכונה. אל תל-אביה חזרו כבר משפחות שבזמן הגירוש 8 חודשים קודם הצליחו לחמוק בניגוד להוראה התורכית אל מושבות הדרום. 

בן הלל הכהן ממהר לשוב לתל-אביב ומתאר זאת ביומנו, לאחר ששמע ילדים ששבו מפתח תקווה פתחו בהגיעם לתל-אביב בשיר העליז של מרד ושמן "שכל תלמידי בתי-הספר שלנו יודעים אותו", ואנשים יצאו מן הרחוב והצטרפו אל השרים. היה זה כנראה השיר פה בארץ חמדת אבות:

"וקול רינה נשמע בחוצות תל-אביב כמלפנים...
הלב מלא על כל גדותיו. אחרי הגירוש של שמונה חודשים
אלינה הלילה בתל-אביב...
אך שקר העט והבל המכחול; במילים ובצבעים אין כוח להביעאת רגשות הלב האלה.
אולי יעלה זה בידי הזמרה?
המוסיקה אומרים, יודעת לחולל נפלאות כמו אלה..."
מרדכי בן הלל הכהן ה' כסלו (20.11)
למי שרוצה להיזכר בשיר וברגעים ההיסטוריים המיוחדים האלה ...