ליל הסדר בימי הגירוש מתל-אביב לפני 100 שנה
"לוותר על הסדר לא חפצנו"
ליל הסדר בימי הפינוי הכפוי של תל-אביב בשנת 1917, במלחמת העולם הראשונה
ליל הסדר בימי הפינוי הכפוי של תל-אביב בשנת 1917, במלחמת העולם הראשונה
"היו ימים שלפני פסח, ימים מלאי זיו ועדנה וריח פרדסים. הים היה כחולו רך ומלטף את העין, החולות נחו בהירים, דומים לבדים שנפרשו לליבּוּּן. [...] גגות הרעפים האדומים הבהירו בלהט השמש. דולבי השדרות [...] התחילו לעשות פקעים ירקרקים צהבהבים. הערוגות המתוחות יפה היו זרועות פרחי אביב קטנים ועליזים. אך מפני יושבי הפרבר נשקפו דאגה ומבוכה ואימת הגלות".
כך תיאר הסופר אשר ברש את תל-אביב לפני 100 שנה, בספרו כעיר נצורה (1944), בו סיפר מזיכרונותיו על תל-אביב במלחמת העולם הראשונה.
הימים לקראת התקדש חג הפסח תרע"ז ( אפריל 1917), לא היו ימי שמחה בתל-אביב, (אז אחת משכונותיה היהודיות של יפו). ההכנות לא הוקדשו הפעם לליל הסדר, אלא נראו יותר כמו שחזור יציאת מצרים אך הפעם בנופך מדכא ועצוב. רבים עסקו באריזת חפציהם ובהעמסתם על עגלות ביציאתם החפוזה מיפו בלי דעת מה יעלה בגורלם.
כמה ימים לפני החג, ב-28 במרס 1917, נקראו נכבדי העדות וראשי הכפרים בסביבותיה של יפו אל בניין הסראיה (ארמון הממשל) ביפו. שם נקרא בפניהם הצו של ג'מאל פחה, אחד משלושת בכירי השלטון בתורכיה והמפקד העליון של הארמיה הרביעית בסוריה ובארץ-ישראל, שעל כל תושבי מחוז יפו להתפנות מיד מהעיר בנימוק של המצב הצבאי, עם התקרבות הכוחות הבריטיים מכיוון מצרים. הערבים כינו את ג'מאל פחה 'אל סֵפאח' (שופך הדמים) בשבועות שקדמו להוצאת הצו הופגזו אתרים ביפו מן הים, וכמעט חודש קודם הוצא צו פינוי דומה גם על תושבי העזה וסביבותיה (מרביתם היו ערבים). ג'מאל פחה ביקש להרחיק את האוכלוסייה האזרחית מאזורי הקרבות העתידיים לבצר את יפו וייתכן חשש מסיועם של הערבים והיהודים לבריטים. בעיני תושבי יהודי יפו נתפס הצו כגירוש, וכהתעמרות נוספת של השלטון התורכי בהם, לאור נסיונם מאז ראשית מלחמת העולם.
בימים שטרם הגירוש הסתגר בשעות הערב מרדכי בן הלל הכהן והתבודד בביתו, וקרא בספרי ספרייתו. ספרים שליוו אותו עשרות שנים בערים השונות בהן התגורר ברוסיה, עד לארץ-ישראל, "ועתה אני גולה מארצי", כתב ביומנו.
כך תיאר הסופר אשר ברש את תל-אביב לפני 100 שנה, בספרו כעיר נצורה (1944), בו סיפר מזיכרונותיו על תל-אביב במלחמת העולם הראשונה.
הימים לקראת התקדש חג הפסח תרע"ז ( אפריל 1917), לא היו ימי שמחה בתל-אביב, (אז אחת משכונותיה היהודיות של יפו). ההכנות לא הוקדשו הפעם לליל הסדר, אלא נראו יותר כמו שחזור יציאת מצרים אך הפעם בנופך מדכא ועצוב. רבים עסקו באריזת חפציהם ובהעמסתם על עגלות ביציאתם החפוזה מיפו בלי דעת מה יעלה בגורלם.
כמה ימים לפני החג, ב-28 במרס 1917, נקראו נכבדי העדות וראשי הכפרים בסביבותיה של יפו אל בניין הסראיה (ארמון הממשל) ביפו. שם נקרא בפניהם הצו של ג'מאל פחה, אחד משלושת בכירי השלטון בתורכיה והמפקד העליון של הארמיה הרביעית בסוריה ובארץ-ישראל, שעל כל תושבי מחוז יפו להתפנות מיד מהעיר בנימוק של המצב הצבאי, עם התקרבות הכוחות הבריטיים מכיוון מצרים. הערבים כינו את ג'מאל פחה 'אל סֵפאח' (שופך הדמים) בשבועות שקדמו להוצאת הצו הופגזו אתרים ביפו מן הים, וכמעט חודש קודם הוצא צו פינוי דומה גם על תושבי העזה וסביבותיה (מרביתם היו ערבים). ג'מאל פחה ביקש להרחיק את האוכלוסייה האזרחית מאזורי הקרבות העתידיים לבצר את יפו וייתכן חשש מסיועם של הערבים והיהודים לבריטים. בעיני תושבי יהודי יפו נתפס הצו כגירוש, וכהתעמרות נוספת של השלטון התורכי בהם, לאור נסיונם מאז ראשית מלחמת העולם.
בימים שטרם הגירוש הסתגר בשעות הערב מרדכי בן הלל הכהן והתבודד בביתו, וקרא בספרי ספרייתו. ספרים שליוו אותו עשרות שנים בערים השונות בהן התגורר ברוסיה, עד לארץ-ישראל, "ועתה אני גולה מארצי", כתב ביומנו.
"ומי יודע אם אשוב עוד לראות את חברי ועוזרי אלה?...
אשוב!!!
ג'מל פחה לא ישוב לראות את ארץ-ישראל, ואנחנו נשוב! כן נשוב! בלי כל ספק. עם-עולם אנחנו" (מרדכי בן הלל הכהן, מלחמת העמים, 31.03.1917, עמ' 540).
בזיכרונות בני התקופה צויר האירוע כאחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות העיר. הוא תואר במילים "גירוש" ו"הגליה" ולא פעם נתפס כחלק ממדיניות מכוונת של ג'מאל פחה נגד תושבי תל-אביב שזוהו עם התנועה הציונית, תוך הבעת חשש מהגורל הצפוי שיהיה דומה לגורל הארמנים במלחמה. הצו לפינוי יפו הוכלל גם על הערבים (פרט לאלה שהוחרגו מסיבות של עבודה חקלאית), אך הם הצליחו להתחמק ממילוי הצו, ויצאו לאזורים החקלאיים מסביב לעיר ושבו אליה די מהר.
בשבוע הראשון של אפריל 1917, נאלצו לעזוב את העיר בין 9,000 ל-10,000 יהודים. הגולים היהודים יצאו מתל-אביב ומיפו לעבר פתח תקווה, כפר-סבא וצפון הארץ. בניגוד ליציאת מצרים שהיתה לסמל של יציאה מעבדות לחירות ויציאה מגלות לגאולה, היציאה מתל-אביב ומשכונות יפו, שנגזרה על תושבי העיר העצימה את תחושת השעבוד לשלטון התורכי. ברוח זו כתב בן הלל הכהן: ""חג חרותנו", בימי גרושנו מארצנו..." (מרדכי בן הלל הכהן, מלחמת העמים, 31.03.1917, עמ' 540).
'ועד ההגירה ליהודי יפו' הוקם בהנהגת מאיר דיזנגוף, ראש הוועד של תל-אביב, כדי לטפל בשאלות ההגירה והטיפול במפונים. הלחצים לביטול הצו לא הועילו, ואושרה רק דחיית הצו לחול המועד. משפחות יהודיות החלו לעזוב את העיר לפני פרוס חג הפסח. הבתים נאטמו, קרשים נקבעו על פתחי הבתים, חלק מחפצי הערך הועברו לרשות הוועד והוכנסו למחסנים. בהמשך גם נקבעה שמירה על הבתים שננטשו.
בעקבות פניית ועד ההגירה למושבות הצפון הגיעו עגלות לסייע בהובלת המפונים. נחום גוטמן סיפר על בוא העגלות לתל-אביב, ב'עיר קטנה ואנשים בה מעט': "מתוך ענן אבק לבן שעלה מן הכביש הופיעו עגלות... הרבה!... שיירת עגלות זו באה לעזרת השכונה ממושבות הגליל... שיירת עגלות זו הביאה עמה רוח אחרת... כשיש אחים לעזרה – קל יותר לשאת כל אסון. בא הביטחון כי נוכל לאסון... במקום הדיכאון באה התאוששות. ריח הפריחה של הפרדסים והמצות בסדינים הטהורים מרמזים על חג כמוס השמור למאמינים בו". (נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט, 159)
תלמידי הגימנסיה 'הרצליה' ומוריה שעזבו את תל-אביב בתהלוכה, דרומה לעבר דרך יפו תל-אביב, הביט בגעגועים אל בניין הגימנסיה מבלי דעת האם יחזרו אליו אי פעם. אף עין לא נותרה יבשה. הגימנסיה התמקמה במושבה מאיר שפיה, הסמוכה לזכרון יעקב, על מנת לחדש את הלימודים. גם ספרי התורה הוצאו מתל-אביב לפתח תקווה. הגולים נקלעו בחודשים הבאים למחוזות הרעב והמחלות, והתפזרו עד לסוריה. לפחות 10% מהגולים נפטרו. רק במהלך שנת 1918 שבו הגולים לתל-אביב, עם התקדמות הכיבוש הבריטי של ארץ-ישראל.
את ליל הסדר האחרון בתל-אביב מספר בן הלל הכהן ערכו המשפחות האחרונות בקבוצות, בניסיון להיות ביחד. "ששון ושמחה, ...נסו גם מעל השולחנות האלה, ולא אנחת אחת נשמעה על כוסות היין אשר מזגו; אבל לוותר על הסדר לא חפצנו. ואחד אין בקרבנו אשר לא יזכור כל ימי חייו את המרורים אשר נחלנו ואשר אכלנו בליל שימורים זה בתל-אביב, ובכל אלה המקומות אשר נמלטו שמה אחינו בני יפו..." (מרדכי בן הלל הכהן, מלחמת העמים, 06.04.1917, עמ' 564).
100 שנים אחרי, אם נסיים בנימה אופטימית, בעשרות אלפי בתים בתל-אביב – יפו חוגגים את ליל הסדר. בין החוגגים בתל-אביב ובארץ כולה גם עשרות אלפי צאצאי המשפחות שנאלצו לגלות מתל-אביב. אולי השנה יזכירו על שולחן החג אירוע נוסף שהוא על רצף הזיכרון היהודי ההיסטורי...
