‪Google+‬‏ לאה גולדברג ותל אביב

לאה גולדברג ותל אביב



לאה גולדברג, שנות ה-30, באדיבות מכון גנזים, ספריית שער ציון, בית אריאלה
 
"לבנה היא ולא נאוה" –"לאה משורר" ותל-אביב
בעיצומו של שבוע הספר, מה עוד יותר טבעי מאשר לקחת את אחת מדמויות הסופרים והמשוררים שפעלו בעיר העברית והשפיעו על עיצוב התרבות העברית והישראלית ולהציג כמה מבטים של הדמות על תל-אביב ביצירה ובכתיבה אחרת.

בחרתי הפעם לכתוב על משוררת, אהובה מאד על כותבי הלחנים (ועלי...) - המשוררת המולחנת ביותר ככל הזכור לי. זוהי כמובן לאה גולדברג (1970-1911), שהיא אחת מגיבורות המרכזיות באחד הסיורים שאני אוהב מאד להעביר - "עת בדידותי נגעה בבדידותך" (ל. גולדברג) על נשים יוצרות בתל-אביב.

הכותרת של הרשימה אמנם נשמעת מוזרה. זהו השם הספרותי בו בחרה לאה לחתום על מספר שירים שתרגמה לעברית בספר קטן על השירה העממית הליטאית, שיצא לאור בקובנה עיר ילדותה. הכינוי שדווקא בו בחרה משוררת צעירה להציג את עצמה, מעיד אולי על הצורך למצֵב את עצמה בעולם ספרותי הנשלט על ידי משוררים גברים. בדומה לכך, כתבה לאה גולדברג ברומן מכתבים מנסיעה מדומה: "ואני […] שונאת  עלמות הכותבות שירים. [...] אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר".

אחד השירים שבהם לאה מתייחסת באופן ישיר לתל-אביב ממחזור השירים המסע הקצר ביותר, וכותרתו תל-אביב 1935, השנה בה עלתה לארץ והשתקעה בתל-אביב.

הַתְּרָנִים עַל גַּגוֹת הַבָּתִּים הָיוּ אָז
כְּתָרְנֵי סְפִינָתוֹ שֶל קוֹלוּמְבּוּס
וְכָל עוֹרֵב שֶעָמַד עַל חֻדָּם
בִּשֵֹר יַבֶּשֶׁת אַחֶרֶת.
 
וְהָלְכוּ בָּרְחוֹב צִקְלוֹנֵי הַנּוֹסְעִים
וְשָֹפָה שֶׁל אֶרֶץ זָרָה
הָיְתָה נִנְעֶצֶת בְּיוֹם הַחַמְסִין
כּלַהַב סַכִּין קָרָה.
 
אֵיךְ יָכוֹל הָאֲוִיר שֶׁל הָעִיר הַקְּטַנָּה
לָשֵֹאת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה
זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת, אֲהָבוֹת שֶׁנָּשְרוּ,
חֲדָרִים שֶׁרוֹקְנוּ אֵי-בָּזֶה?
 
כִּתְמוּנוֹת מַשְׁחִירוֹת בְּתוֹךְ מַצְלֵמָה
הִתְהַפְּכוּ לֵיְלוֹת חֹרֶף זַכִּים,
לֵיְלוֹת קַיִץ גְּשׁוּמִים שֶׁמֵּעֵבֶר לַיָּם
וּבְקָרִים אֲפֵלִים שֶׁל בִּירוֹת.
 
וְקוֹל צַעַד תּוֹפֵף אַחֲרֵי גַבְּךָ
שִׁירֵי לֶכֶת שֶׁל צְבָא נֵכָר,
וְנִדְמֶה – אַךְ תַּחְזִיר אֶת רֹאשְׁךָ וּבַיָּם
שָׁטָה כְּנֵסִיַּת עִירְךָ.
 
לאה גולדברג, "תל אביב 1935", מתוך "שירים" ג'

חוויית ההגירה והמעבר אל המקום האחר השונה כל כך, אי יציבות, רובצת על השיר. המבט הוא כל הזמן אל הים, או ליתר דיוק אל המקום שנמצא מעבר לים – אל המקום ממנו הגיע המהגר, במקרה של לאה ליטא. תל-אביב שקפיצת גידולה (פי שניים!) בשנים 1935-1933 נבעה מהשתקעות חלק ניכר מעולי זרם גלי העלייה החמישית, מוצגת כאן כעיר עמוסה מלהכיל את החוויות שנושאים עימם המהגרים אליה.

בעיר העברית, מתארת לאה גולדברג, "שפה של ארץ זרה" ממולדת העולים ננעצת כמו סכין – כמו רצח העבריות. בכך משתקפת אולי התופעה מימי העלייה החמישית -עת פשט בתל-אביב הדיבור בגרמנית, של עולי גרמניה ומרכז אירופה שביקשו לשמר את התרבות שהביאו מ"שם", במרחב של "אזיה" (כלומר אסיה או האסיאתים...).

בימי העלייה החמישית פרנסי העיר ויזמים שונים בה נזעקו למאבק נמרץ על האופי העברי של תל-אביב, "שעם כל החיוב הרב שבה כרוכה היא [...] בסכנה של טשטוש צביונה העברי המיוחד של תל-אביב",  ולחפש דרכים "להבראת היישוב מנגע ההתיַונות שפשה בו". ואולי כוונתה לשפה העברית הננעצת בחמסין....

לאה הפסיקה לכתוב ביומנה לפני עלייתה לארץ. אך ממכתביה מיד לאחר עלייתה לארץ לידידתה מינה לנדאו מלמדים כיצד נדמתה תל-אביב בעיניה במפגש הראשוני. מצד אחד אין לה עדיין מקום משלה "אני, אין לי עוד בינתיים חדר משלי ותמיד אני נמצאת בין אנשים", ומצד שני היא מתגוררת אצל הסופר יעקב הורביץ ומרגישה אצלו בבית, האנשים הם התחליף למקום...

"רשמים? כל כך קשה לדבר על זה. תל-אביב עיר אירופית מאד. רועשת. נבנית. משהו בינוני בין וֶסטן של ברלין והעיר הישנה של קובנה. [...] אבל אני רוצה להישאר בתל-אביב, ועושה את הכל למען להישאר פה, מפני שמצאתי אנשים שהם באמת קרובים לי".[1]

וכך רק לאחר השתקעותה נראה ביומנה התייחסויות לתל-אביב. היא לא פעם מבקשת להיות במקומות אחרים ירוקים יותר (אולי כמו נופי ילדותה) או רואה בתל-אביב השתקפויות של עיירות ומקומות אחרים בגולה, ונראה כי יש בכך ביקורת קשה על העיר ועל אופייה, בניגוד לדימוי שניסו פרנסיה לעצב לעצמה – עבריות – חדשנות – ניגוד לגלותיות.

למשל היא כותבת ב-15 במאי 1937: "הלכתי ברחובות וראיתי את ברדיצ'ב עם תוספות עדות המזרח". בקיץ 1939 תכתוב ביומנה: "אני רוצה גנים. יער. נהר. כל מה שאין כאן. ושקט גמור. כל מה שלא יהיה".

באותם ימים הסתובבה ברחוב דיזנגוף – ערב הפיכתו למרכז התרבות העברית בעקבות מעבר קפה כסית אל בין בתיו. כתבה לאה ביומנה: "רחוב דיזנגוף בלילה, כעיר זרה. אבל מתוך העייפות לא נהניתי הרבה. רק הפליא בית קפה חדש. ממש פלורנציה [פירנצה] ליד הדואר. או רומא [...] אותי מושכים דברים כאלה".

אבל אולי יותר מכל ההתייחסויות בכתיבתה לתל-אביב, נקבע בזיכרון הכללי התיאור של רחוב ארנון, הרחוב בו התגוררה לאה גולדברג במשך 20 שנה ונקבע בשם ספר הילדים שלה ידידַי מרחוב ארנון:

רחוב ארנון איננו הרחוב הגדול ביותר בתל אביב. אדרבה, רחוב קטון הוא, כמעט סמטה. התנועה בו מועטה, אוטו-קומתיים אינו עובר בו ולא כל אוטובוס אחר. רק מכוניות קטנות נוסעות בו, ופעם בפעם אוטו-משא. ולפי שאין התנועה רבה ברחוב זה, רבים בו הילדים. כי אבא ואימא אינם מפחדים, שמא יידרסו ילדיהם, ומותר להם לשחק בחוץ.

שלט ההנצחה מטעם עיריית תל-אביב על בית מגוריה של לאה גולדברג ברחוב ארנון 15
 
כפי שמציין פרופ' גדעון טיקוצקי התיאור של הרחוב הפך אותו למקום סמלי ישראלי-טיפוסי שכנראה לא התקיים ממש ככזה אי פעם במציאות. אך כמו געגועיה של לאה גולדברג למקומות אחרים בראותה תל-אביב, גם הוא הפך בסופו של דבר למושא געגועים.

אתם מוזמנים להגיב בתחתית הדף!
 
אתם מוזמנים לסייר בעקבות לאה גולדברג ויוצרות אחרות בתל-אביב בסיור "עת בדידותי נגע הבבדידותך".
[1] וייס יפעת וטיקוצקי גדעון (עורכים) נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1935-1923,
תגובות הוסף תגובה הוסף תגובה


תפריט דף הבית טלפוןפייסבוק