‪Google+‬‏ 70 שנה לכ"ט בנובמבר סיפור משפחתי אישי

70 שנה לכ"ט בנובמבר

תשמעו (או ליתר נכון תקראו סיפור).
לא פעם כמורה דרך וחובב היסטוריה רציתי מאז שחר נעורי לדעת שגם אצלי במשפחה היו אנשים שעשו דברים חשובים שהיו חלק מבניין הארץ והמדינה. לא היו אצלנו במשפחה כאלה שעלו בעלייה הראשונה או השנייה, וגם מי שעלה השתקע בתל-אביב וחי חיים די בורגניים (וזאת למרות אהבתי הגדולה לתל-אביב ועיסוקי הקשור אליה)...
אבל לפני שנים לא מעטות שמעתי את הסיפרו הבא מדודי ג'קי סטמפל ז"ל, שהתגורר בארה"ב.
אמנם אין לי אישוש לדברים אבל תצלומים שמצאתי באלבומיה של אמי רומזים שיש דברים בגו.
אבל ראשית כדי לקשור את הדברים עלי לפתוח באחת התמונות שגיליתי בתצלומים שאמי שמרה, לאחר מותו של דודי בשנת 2008.
הנה הצילום, שעליו כתוב מאחור בגרמנית:


על התמונה מאחור כתוב "auf schiff Deuchland Bolivia Mai 1939 Jack with Oppi"
לפי מיטב הבנתי התרגום הוא: על האנייה מגרמניה לבוליביה, מאי 1939 ג'ק ואמא".
אז איך כל זה מתקשר לתאריך הראשון בכותרת ה-8/9 בנובמבר. התאריך הזה הוא כמובן התאריך של ליל הבדולח בגרמניה בשנת 1938. סבי, וסבתי המופיעה בתמונה, היו אזרחי פולין ולא היו בעלי אזרחות גרמנית, אך חיו בברלין, לצד אביה של סבתי ואחיה שנולדו בקרקוב. לפי מה שחשב דודי (שהיה אז בן 3 בערך) הם נמנו על 12,000 היהודים בעלי האזרחות הפולנית שהתגוררו בגרמניה הנאצית, וגורשו על ידי השלטונות הנאציים בגרמניה מעבר לגבול הפולני ללא כסף וללא ציוד. המגורשים היהודים, שגם ממשלת פולין לא רצתה לקלוט אותם בתואנה שאזרחותם הפולנית פקעה, נותרו באזור זבונשיין בתנאים קשים, וקיבלו סיוע בין השאר מיהודי פולין.
הרשל גרינשפן, בנם של אחת המשפחות המגורשות לזבונשין קיבל ידיעות קשות על מצב בני משפחתו, והחליט לעשות מעשה נקם. הוא נכנס עם אקדח לשגרירות גרמניה בפאריס, ומאחר ולא מצא את השגריר וירה במזכיר השלישי בשגרירות, פום ראט. משנתפס גרישנפן ציין גם את המניע - הגירוש האכזרי לפולין.
ההתנקשות נוצלה על ידי ראשי המפלגה הנאצית לעורר גל אלימות ספונטני (לכאורה כמובן!) של העם הגרמני כלפי יהודי גרמניה. מתקפה זו, 
שהתרחשה בליל ה-8-9 בנובמבר 1938, שכללו מאסר אלפי יהודים במחנות ריכוז, ניפוץ חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית, ושריפת בתי כנסת, נודעו כליל הבדולח.
מעתה המסר היה הרבה יותר חד וברור ליהודים שנותרו ברייך הגרמני. סבי וסבתי, שכאמור אולי נמנו על המגורשים, וגם אם לא קלטו את המסר וחיפשו מפלט. המפלט היחיד היה השגת אשרות לבלויביה בדרום אמריקה.
 וכך הזוג הצעיר עם הילד הקטן עלו על אנייה, כבר במאי 1939, כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, וניצלו בעור שיניהם. 
אפשר להתרשם מהסגנון ומרמת החיים (בתצלום לפני נישואיהם).



הם השתקעו בעיר לה-פאס, בגובה 3,600 מטר מעל פני הים. באותה עת בוליביה קלטה אלפים מיהודי גרמניה. אני מניח שהמעבר החד ממדינה מודרנית עם רמת חיים גבוהה כגרמניה, ועושר תרבותי אל מדינה מתפתחת בדרום אמריקה, עם כי בבית היתה סוכנת בית או משרתת מקומית שמנעה מסבתי את כל העיסוקים כולל מטבח (סבתי לא ידע לבשל למשל).  הכרח ללמוד שפה חדשה, אף שהם חיו בקרב קהילת יהודי גרמניה דוברי הגרמנית, שהתארגנה שם, לא היה דבר פשוט גם הוא. ואני יכול להניח שהתפזרות המשפחה, ואי הידיעה לגבי גורל שני אחיה ומשפחותיהם במהלך תקופת השואה, העיק גם הוא. בתום המלחמה התברר כי ניספו. אביה של בתי עלה לארץ והשתקע במרכז תל-אביב, ואחות אחרת הצליחה לעלות עם בתה לארץ בתחילת המלחמה.
סבי וסבתי פתחו מפעל לייצור נורות חשמל והיו אנשים אמידים ונמנו על החברה הגבוהה. ככל הנראה סבתי צברה לעצמה קשרים בבוליביה וכאן מגיע הסיפור המפגיש אותנו עם האירוע הדרמטי השני, 9 שנים מאוחר יותר.

בצידה השני של גלויה עם צילום של ד"ר וייצמן (כתוב שם פרופ' אף שלא היה כזה), מכסלו תש"ה (סוף 1944) שהיה באלבומי סבתי, צוטט ויצמן: 
"מה משמע הצהרת בלפור? [שלה כידוע מלאו 100 שנים החודש]
דבר פשוט מאד בשביל התקופה הזאת: ארץ יהודה בשביל היהודים".

לפי מה שסיפר לי בזמנו דודי, לאור התקרבות ההצבעה בעצרת האומות המאוחדות על הצעות ועדת אונסקו"פ לפתרון שאלת ארץ-ישראל, גויסה סבתי למערכה כדי להשיג את תמיכת בוליביה.
היא הזמינה אליה לביתה לארוחה את נשיא בוליביה אנריקה הרצוג (על פי הויקפדיה) ושיכנעה אותו לתמוך בחלוקת ארץ-ישראל ובהקמת מדינה יהודית. ואכן בוליבה היתה בין מדינות דרום אמריקה שהצביעה בעד החלטה 181 של האו"ם.
לא בכדי 
סבתי נראית בסדרת תצלומים כאחת הדמויות המרכזיות באירוע לכבוד הכרזת העצמאות, שהתקיים בלה פאס, ב-15 במאי 1948.



ואיך נקשור את הכל לתל-אביב?
תגובות הוסף תגובה הוסף תגובה


תפריט דף הבית טלפוןפייסבוק