ים של תקווה
התקווה בנמל תל-אביב בין 14 ל-19 במאי
הפעם הראשונה בה נשמעה התקווה על קו החוף בו נושקים הגלים לחול - במקום בו משגשג היום מתחם הבילויים של נמל תל-אביב היתה ב-19 במאי 1936.
היה זה לפני 79 שנים, כאשר נפרקו אל חוף תל-אביב שני שקי המלט הראשונים עם הקמת הנמל, שלא היה אלא מזח עץ קצר ופשוט. מזח שהוקם כדי לקבוע עובדות בשטח, אך כבר בו הוגשם חזונו של דיזנגוף משנת 1914 (!) להקים לתל-אביב נמל.
נמל שמשמעו פיתוח ושליטה על קשרי המסחר עם העולם הגדול, וביטוי ראשוני לריבונות ולעצמאות של היישוב העברי.
כשהגיע הסירה הראשונה עם שקי המלט "התפרץ ההמון הרב שצבא על יד הנמל בשירת "התקווה" ובקריאות הידד ויחי הנמל החדש בתל-אביב, הנמל היותר צעיר בעולם", "ושק המלט הראשון נישא על כתפיו של סבל עברי אל החוף של העיר העברית". כך תואר האירוע בעיתוני התקופה.
חלפו שנתיים והנמל הפך לנמל נוסעים (1938) וקיבל כינוי חדש 'שער ציון', עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הנמל הושבת כמעט לחלוטין, ובהדרגה לאחר תום המלחמה התחדשה בו הפעילות. ובראשית מלחמת העצמאות בשלהי שנת 1947 ובתחילת שנת 1948 היה נמל תל-אביב - הנמל של היישוב העברי. עם התקרב המועד של הקמת המדינה מילא הנמל פרק רב משמעות באספקת מזון ואמצעי לחימה בשלהי שלטון המנדט הבריטי.
לאחרונה שמעתי בהרצאה של פרופ' חנה יבלונקה את עדותו של יעקב סד ניצול שואה שהגיע באנייה 'טטי פנמה', שהתקרבה עם מעפילים לחופי תל-אביב בימים לפני ה' באייר תש"ח. האנייה נשארה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, בשל חילופי הריבונות שהיו צפויים בארץ עם הכרזת העצמאות.
המעפילים שהפכו ממעפילים פוטנציאליים לעולים חוקיים, לאחר הכרזת העצמאות, היו מודעים לאירועים הדרמטיים ולגודל השעה ההיסטורית, וכאן אולי מתומצת למעשה המושג משורה לתקומה, (כל הציטוטים המובאים הם מספרו של יעקב סד הרחק מהמלחמה).
"יום שייחרת בזיכרון ולא יימחק כל עוד יחיה אדם. חלום של דורות מתגשם. מדינת יהודים. מילים משכרות... עוצמה אדירה גנוזה בהן."
ביום שישי ה-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח) כמעט 12 שנים לאחר הקמת הנמל ולא הרחק ממנו בעומק הים מתנודדת לה אנייה ועליה ניצולי שואה. היתה זאת אחת משלוש אניות שהתקרבו לחופי הארץ. על סיפון האנייה 'טטי פנמה' ניצבו העולים ניצולי השואה לעת לילה כשהכוכבים הראשונים מנצנצים, על סיפונה של "טטי פנמה". המעמד כמעט מיסטי.
"ליבותיהם הלמו בחוזקה", והתקווה מושרת שוב לא רחוק מהנמל העברי הראשון עם הנפת הדגל לאחר הכרזת העצמאות. עת "דגל תכלת לבן הונף... שירת "התקווה" בוקעת מהגרונות, חרישית, כאילו מתוך חרדת קודש שרים. נדמה שערי שמיים נפתחו וצליליה עוברים דרכם אל האין סופיות. אחר כך שקט מוחלט השתרר. ... יראים פן ייאלם החיזיון."
למחרת, בשבת הראשונה לעצמאות, מוקדם לפנות בוקר, החרידו מטוסים מצריים את תנומת האזרחים החדשים של המדינה שזה עתה נולדה. בעקבתיהם התגלגלו רעמי ההפצצה האווירית הראשונה על העיר (וגם על שדה דב ועל הנמל עצמו), .בעקבות ההפצצה אורגנה הירידה מה"טטי פנמה" אל חוף העיר העברית במהירות ובשעות הבוקר של השבת.
יעקב סד כתב בזיכרונותיו: "מבטי מופנה עדיין אל האופקים הרחוקים משם באתי, אל כל מה שהיה, שמעכשיו יחיה בתוכי במישור הזיכרונות.... מעבר לשער הזה יישאר כל עברי....."
כך לכאורה סגר סד על עברו מתקופת השואה, בעודו עושה את דרכו אל סירת המנוע בה שטים היורדים מן האנייה בלב ים אל הרציף הישראלי.
"ובידי תעודת עולה שזה עתה קיבלתי, מסמך הזיהוי שלי שהוצא בברגן בלזן [במחנה העקורים, י. ג.] איננו רלוונטי יותר. על תעודת העולה מוטבע שמי המקורי"....
אנו מחפשים צאצאים של עולים (ואולי אפילו עולים) שעלו בשלוש האניות למחרת הכרזת העצמאות - ונשמח לראות תעודות עלייה או מסמכים אחרים במידה ונותרו, לטובת עבודת האוצרות על בית העצמאות בשדרות רוטשילד 16. כל היודע מוזמן להגיב למטה או לשלוח דוא"ל ל-yossi_go@yahoo.com או בצור קשר.
ירידה מסירת הנוסעים שהובילה את הנוסעים שירדו מהאנייה בלב ים, בנמל תל-אביc' 1938
G. Eric and Edith Matson Photograph Collection, Library of Congress, Washington D.C LC-DIG-matpc-22397
| ||||||||||||
|
הוסף תגובה
